גם בבבלי וגם בירושלמי מופיע משנה המתארת את הרצון העז של כהנים לזכות במצוות תרומת הדשן, שהיא הסרת האפר מן המזבח ונתינתה במקום טהור, עד כדי כך שדחף אחד את חברו ונשברה רגלו. (משנה יומא, ב,ב)
זאת הסיבה שהחליטו לערוך הגרלה- מפני הסכנה.
אלא שהסכנה, כמסתבר בגמרא הייתה גדולה יותר משבירת רגל:
התלמוד (בבלי יומא כג א) מספר על שני כהנים שהתחרו ביניהם מי יגיע ראשון למצוות תרומת הדשן. שניהם רצים, ולפחות בידי אחד מהם מצויה גם סכין שחיטה (כהן או לא כהן?) והמצווה הייתה להם כה חשובה עד שבתחרות עליה דקר אחד את חברו בסכין! ממשיכה הגמרא ומספרת:
"בא אביו של תינוק ומצאו (את בנו) כשהוא מפרפר (כלומר גוסס ולא מת). אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין."
כדי להבין זאת צריך להקדים ולומר שסכין מתכת מקבלת טומאה ואחת הדרכים בה היא נטמאת היא כמובן אם היא באה במגע עם מת, (שהוא אבי אבות הטומאה).
אביו של הכהן הצעיר, רץ אליו אל המזבח ויכול הצופה לחשוב שהוא רץ בדאגה לבדוק את שלום בנו. האב אכן שמח לראות שבנו עדיין חי...אבל רק בגלל שנובע מכך שהסכין הנעוצה בו לא נטמאת בטומאת מת (שניה אחרי זה הבן כבר היה מת אבל מה זה חשוב...)
התלמוד הבבלי מסיק מכך- " ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".
אנחנו מזדעזעים אבל הבבלי לא נוקט עמדה אלא מציין שהם היו כה אדוקים בדתם שטומאת הסכין היתה חשובה להם יותר מחיי אדם.
אולי לזה התכוונו חז"ל באומרם ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא, ל ע"ב).
אלא שהנוסח הירושלמי לסיפור מוסיף מילה אחת בלבד שמשנה את פני התמונה ונותנת אישור לרגשות העולים בנו למקרא הסיפור: לגנאי! (לִגְנַיי).
כלומר, כל הסיפור הזה בא להראות את הירידה המוסרית של אותו דור, ואפילו של הכוהנים עצמם.
כחלק מהסיפור מוזכר ר' צדוק שנותן מוסר לעם, ומזכיר בד בבד את מעשה עגלה ערופה, אשר מביאים זקני העיר כאשר מוצאים חלל, מת ואין יודעים מי רצח אותו וכיצד נהרג. כחלק מהטקס מודדים את המרחק של הנרצח כדי לדעת איזו עיר לוקחת עליו אחריות.
מן ההקשר אנו רואים שהירושלמי לא מהסס להצביע על אנשי הרוח כאשמים המרכזים בירידה המוסרית, וכאילו רוצה לומר:
אתם הגוף הרוחני הבכיר לא עסקתם בחינוך (במידות), ממילא עכשיו תצטרכו לעסוק במדידות!