שירה בעת מלחמה
במהלך המלחמה יצא לי להופיע בכמה מקומות, חלקם בפני נשות מגוייסים, מתנדבים בדרום, בתי ספר שאיבדו כמה מתלמידיהם, תלמידים, מורים ומנהלים. ברבות מן המקרים עלתה השאלה ביני לבין עצמי או באופן מפורש מול האנשים שמולם הופעתי- האם ראוי בעת כזו של מלחמה לשיר, להופיע ואפילו חלילה לשמוח?
נראה שפרשיות השבוע האחרונות בספר דברים מנסות לתת משמעות ותשובה לתהייה זו.
3 פעמים נאמר בפרשה ראה: " כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה", ופרשת שופטים אף מסתיימת במילים אלו: "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה" החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי 1724 – 1806) מקשר בין תחילת פרשת "כי תצא למלחמה על אויבך" לסוף הפרשה הקודמת שנאמר בה כאמור 'כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר' שאלו אותיות שירה המרמז על כך שדווקא בזמן צרות ומלחמה צריך להרבות בשמחה, וזהו הנשק המיוחד של עם ישראל. כך ניתן ללמוד גם מהפסוק " וַ֭יַּרְא בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם בְּ֝שׇׁמְע֗וֹ אֶת־רִנָּתָֽם"׃ (תהילים קו): היה צריך להיות כתוב, בשמעו את צעקתם? וכי בעת צרה משמיעים רינה? אלא שהקב"ה ראה שבעודם בצרה הם ממשיכים לשיר, שמע את רינתם ושירתם ומיד הושיע אותם. ומכאן רמז לכך שכל יהודי שנמצא במצוקה כלשהי, ושר ומזמר לה', שהקב"ה יהיה בעזרו. (אגב, זהו גם ביאור 'שיר המעלות אל ה' בצרתה לי', שאשבח ואשיר לה' שיושיע ויעזור בצרתי, וע"י זה 'ויענני)
בפרשה הקודמת הוזכרה גם מצוות פריקה וטעינה ושם נאמר "הקם תקים עמו" מובא בשם ר' יחזקאל מקוזמיר (1772-1856) סבו של מייסד חסידות מודז'יץ, שמצוות פריקה וטעינה היא שכל מה שקשה לחברו צריך לעזור לו ואפילו בנגינה. יש כאן 2 מצוות. כשחברו נחלש ומסייעו ומנגן, זוהי מצוות פריקה שפורק ממנו המשא. וכשהחבר שוכח את הניגון ומזכירים לו מקיימים בכך מצוות טעינה, כי נטען מחדש ויכול לנגן אח''כ. אין פלא שלימוד כזה הגיע מהאדמו"ר מקוזמיר, סבו של האדמו"ר ממודזיץ', שהיו שניהם מוכשרים מאד בניגון.
מניסיוני בהופעות מול קהל כזה או אחר ראינו בחוש איך אנשים רבים מוחים דמעה במהלך המופע ובסופו טרחו להגיד תודה ולספר עד כמה נטענו באנרגיות חדשות בד- בבד עם הבכי והתייחדות עם הנופלים או השבויים. גם ביאליק רואה את המיוחדות של השפה ללא מילים ובתוכה הנגינה: ביאליק: גילוי וכיסוי בלשון
"לשונות בלא מילים: הנגינה, הבכייה והשחוק. ובכולם זכה ה'חי המדבר', הללו מתחילים ממקום שהמילים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום..."
הרב קוק, באדר היקר משבח את כוחה של הספרות כמרפאת נפש, ובאורות התשובה לא פוסח על חלקה של השירה והניגון: אנחנו חייבים להתאזר בגבורת נשמה, בכוחה של שירת התשובה. כל היגון שלה מוכרח להתהפך אצלנו לשירה רעננה, המחיה ומעודדת, המנחמת ומרפאה. ואז תהיה לנו התשובה עם כל הגיונותיה חטיבה נעימה ומתוקה, ..לטובתנו הפרטית והכללית, ...לתחיית האומה ולשיבת שבותה כימי עולם וכשנים קדמוניות. (הרב קוק אורות התשובה)
אסיים בסיפור ממסורת יהודי טוניס:
לפני שנים רבות הייתה מגפה בקרב יהודי טוניס ושום דבר לא עזר. צומות, בכיות, קינות ותפילות וכלום לא עזר. בשבת פרשת יתרו הגיע רב לבקר במקום והתוודע למצב הקשה שם. אנשי הקהילה תינו בפניו את צרותיהם ושכל מה שעשו לא עזר לבטל את הגזירה. אמר להם הרב: תקיימו סעודת מצווה בשירה וניגונים. למרות התדהמה שאחזה בהם, קיבלו בתמימות את דברי הרב ועשו סעודה גדולה רבת משתתפים בשמחה ובשירה גדולה. וראו זה פלא: המגפה הסתיימה באחת, ורווח והצלה עמד לאנשי המקום. על פי המסורת- זה המקור לסעודת יתרו הנהוגה בקרב יהודי טוניס עד היום.